"הנה הגיע היום".
אחרי כל כך הרבה נסיונות הגיע הבשורה המשמחת. אנחנו בהריון! איזה אושר!
התיישבנו בסלון מחוייכים ומאושרים. תחושת שלמות מילאה את ליבנו ושקט עמוק תפס את מקומה של הדאגה. יופי! אז מה עושים עכשיו???
אז ככה- יום אחרי כבר מצאנו את עצמנו עם רשימת בדיקות אין סופיות- דם. סקירות. חלבון עוברי. שקיפות עורפית ועוד ועוד ועוד. מה כל כך הרבה בדיקות???? ומיד הפחד הגיע! האם הכל בסדר?? האם העוברית שלי מושלמת?? האם יהיה בסדר?? ולא, אני לא אקשר אליה כי אולי משהו עלול לקרות??????????????????? וכך החוויה היפה שכל כך חיכינו לה הפכה למסע של אימה מבדיקה לבדיקה. מתוצאה לתוצאה."
עד שיום אחד בעודי מבקרת במרפאה של קרלוס רוזנברג היקר , ראיתי דף ועליו היה כתוב הפטונמיה.
לא הבנתי ממש במה מדובר אבל ידעתי שכן, את זה בדיוק אני מחפשת: משהו שהוא מעבר לרפואה, משהו שיראה את העוברית שלי ולא רק כמערכת רקמות שנמדדת בסנטימטרים ובמספרים אלא כאדם ייצור אנושי שלם וחי.
וכך החל לו מסע בן כמה מפגשים שלאט לאט החזיר לנו את תחושת האנושיות והשמחה.
קרלוס, דרך השיטה המופלאה הזאת, לימד אותנו לגעת, לתקשר, להרגיש את האהבה.
לתת לפחד (שהדרך הקונבנציונלית עלולה להציף), לנוח בפינה.
קראנו לקטנטונת בשם, דיברנו אליה והקשבנו לה, הפכנו ליחידה משולשת של אהבה ובעלי,
שאומנם לא חווה את ההריון בצורה פיזית (מה לעשות שאת זה עדיין אף אחד לא הצליח לפתח…),
הפך לחלק אקטיבי בכל התהליך הזה ופיתח מערכת יחסים עם הקטנה ממש כמוני.
ואז הגיע רגע הלידה
אני אישית לא מבינה מה זה אומר
שתהיה לידה קלה כי אין באמת לידה קלה אבל יש חוויה מעצימה.
ואכן הלידה שלי לא הייתה קלה אבל התקשורת עם הקטנה, כמו שלמדנו במהלך המפגשים עם קרלוס,
הפך את האירוע למשהו אחר:
ברגעים של קושי וכאב התחברתי לקטנה וזה נתן לי את הכח להמשיך ואפילו להתרגש לקראתה,
וכאשר הייתי צריכה חיזוק ידעתי שגדעון נמצא שם,מחובר ומתקשר איתה ממש כמוני .
כאשר זואי יצאה לאויר העולם היא לא הייתה לנו זרה, אנחנו כבר הכרנו.
כאמא הצלחתי לתפקד הרבה יותר מהר כי כבר למדתי עוד כשהיא הייתה בבטן את אומנות ההקשבה לה.
וגדעון, בעלי לא הרגיש זר ומחוץ לחוויה אלא מוכן ומזומן לקחת חלק בגידול ובחוויה ההורית המשותפת וכל זה בזכות ההכנה
המדהימה שעשה לנו קרלוס המופלא.
כן ירבו,
אמן.
