מזה שנים קיימת עליה מתמדת במספר ההתערבויות בלידה, ואילו שיעורי התחלואה והתמותה של אמהות ותינוקות הוא קבוע, אינו יורד.
מספר התביעות המשפטיות עקב נזקים בלידה נמצא בעליה מתמדת אף הוא. אין החלטה בחדר לידה אשר בה לא נלקח בחשבון השיקול המשפטי, ויש אפילו החלטות בהן שיקול זה הוא העיקרי. העשייה שלנו בחדר לידה מונחית על ידי מחקרים שהיום אומרים כך ומחר יגידו אחרת. רופאים מפחדים ונשים מפחדות אף הן.
המגמה, אם לשפוט על פי השנים האחרונות, היא של הקצנה: יותר התערבויות, יותר אי שביעות רצון, יותר תסכול. ברוב בתי החולים המרכזיים בארץ שליש מהנשים אינן יולדות לבד אלא מיילדים אותן (25% ניתוחים קיסריים ו 8% ואקום = 33%!).
הגיע הזמן לעמוד מול המראה ולהגיד לעצמנו את האמת כפי שהיא: אנחנו נמצאים רחוק מאוד מלהיות במצב אידאלי. חשבנו וגם דאגנו לפרסם זאת ברבים ובקולי קולות, שאנחנו יודעים הכל על לידות. ובכן, יתכן ואנחנו לא יודעים הכל על לידות. חשוב שאנחנו נבין זאת, וחשוב שכולם גם ידעו את זה.
חייבים לעשות שינוי.
בפשטות ובגדול, ניתן יהיה לגרום לשינוי אם נכניס לעבודה שלנו בחדר לידה יותר אמונה, יותר אהבה וחלוקת אחריות.
אני מדבר על אמונה בטבע, שהיא אמונה ביכולת האשה ללדת על בסיס ידע טבעי שטמון בה ואשר בוקע בעת הלידה (אם נותנים לה את התנאים האידאלים).
אהבה רבה יותר תאפשר לנו לשאוף להעניק לנשים מרחב מכיל ומקבל בו הן תלדנה בדרכן שלהן, עם תחושת בטחון, וכך תהיינה יותר עצמאיות, פחות תלויות בנו ויותר שבעות רצון מעצמן.
חלוקת אחריות עם היולדת תהיה התוצאה הטבעית של האמונה בטבע: אנחנו נוכל לחלוק איתה אחריות כי אנחנו נאמין שהדרך הטובה ביותר ללדת היא הדרך בה היא בוחרת, בכל רגע ורגע, מה מתאים לה בהסתמך על גופה. כל העשייה הזו תהיה מגובה בנו.
השינויים שאני מציע הם במספר מישורים:
השינוי התפישתי
הוא הקשה מכולם לביצוע.
עלינו להבין כי כאשר עוסקים בחיים, יש מקרים, אמנם בודדים, בהם התוצאות אינן מושלמות ויש נזק. זה דרכו של עולם.
נסיונות למגר כל נזק בכל מקרה ובכל מחיר גורמים לעליה מתמדת במספר ההתערבויות ואינן גורמים לתוצאה המיוחלת. נסיונות אלה, מסבים תסכול ומחיר נלווה כבד.
אנחנו, אנשי הצוות, צריכים להבין ולהפנים שאנחנו לא יודעים הכל על לידות. בין היתר ובעיקר, עלינו להבין כי להיבט הרגשי, דהיינו לחוויית היולדת, יש השפעה ניכרת על הדרך בה הלידה מתקדמת: חווייה שלילית "תוקעת" את התהליך ואילו כשהחווייה היא טובה, לרוב, הלידה זורמת. ולנו יש השפעה רבה על הדרך בה יולדת חווה את הלידה שלה.
כמו כן, עלינו להבין כי, בין היתר, הידע הטבעי שקיים אצל כל אשה, אשר מנחה אותה בתהליך הלידה, טמון בגופה. גוף האשה מדריך אותה, ומבקש ממנה מה עליה לעשות כל רגע ורגע כדי "לעשות את זה", בדרך הכי מתאימה לה. גוף יכול לדבר, כאשר הוא ער, ואישה יכולה להקשיב כאשר היא אינה רדומה. בנושא זה יש להבין כי אפידורל גורם להפרעה ניכרת בתקשורת בין היולדת לבין גופה ולא נותן למידע חשוב זה להיות זמין (מחקרים רבים מחזקים את העובדה כי שימוש באפידורל מעלה את מספר הלידות המכשירניות: ואקום ומלקחיים).
הנושא התפישתי אינו פוסח על נשים. גם עליהן להבין ולהפנים שהן יודעות ללדת. שיש בהן הידע. שבבוא הזמן הידע ידבר דרך גופן. הן צריכות להאמין בעצמן.
חינוך
יש כאן שני קהלי יעד: הציבור מצד אחד והצוות המיילדותי מצד שני.
לגבי הציבור, יש ליישם תכנים של חינוך ללידה כבר מגיל צעיר ובוודאי גם במסגרות השונות בהן מכינים נשים ללידה. יש לראות בהריון ובלידה היבטים נוספים מעבר להיבטים הגופניים רפואיים ביולוגים הנפוצים.
בנוגע לצוות המיילד: מומלץ להוסיף חינוך ללידה בתוכניות ההכשרה של מיילדים (הן של רופאים והן של מיילדות). עלינו להבין לעומק את הצרכים של האשה היולדת. אני מביא להלן דוגמאות של צעדים שיובילו לדעתי להשגת היעד:
רצוי שגם רופאים וגם מיילדות ילוו נשים בלידה לאורך כל התהליך, מתחילת הצירים עד הלידה ממש
יש להכניס סיפורי לידה כחומר קריאה חובה בתהליך הכשרת מיילדים
יש לקיים מפגשים בין רופאים ומיילדות לבין נשים שילדו. מפגשים אלה היו תורמים להעמקת הידע אודות צרכיה של האשה היולדת.
תשתיות
יש צורך לשנות את התשתיות הרלוונטיות באופן כזה שכל אשה תוכל לבחור את הצוות המיילד שלה (או רופא או מיילדת או שניהם). ושצוות זה יוכר על ידי הנהלות בתי החולים השונים.
על בתי החולים להיות פתוחים לקבל ולכבד כל רופא/מיילדת בעלי רשיון לעסוק במיילדות וביטוח כחוק. היה רצוי גם שמדינת ישראל תעבור לכיסוי ביטוחי שבו בכל מקרה של נזק ליולדת או ליילוד יינתן אוטומטית פיצוי כספי הולם מקופת המדינה ללא צורך בהליך משפטי או אחר כלשהו.
צוות מיילד
רצוי ומומלץ שמי שעובד בחדר לידה, יאהב לעבוד שם. מיילדות בדרך כלל בוחרות לעבוד בחדר לידה. אצל רופאים, לא תמיד זה המקרה. ישנן רופאים אשר מוצבים בחדר לידה עקב אילוצים מחלקתיים, למרות התנגדותם (הם לא הרוב).
אופציות חוץ אשפוזיות ללידה
קיימות שתי אופציות אפשריות: לידות בית ולידות במרכזי לידה עצמאיים.
לידות בית קיימות בארץ ומוכרות על ידי ובפיקוח של משרד הבריאות. יש לשנות את המצב הקיים באופן כזה שאשה שיולדת בבית תקבל דמי לידה (כ- 7000 שקל), שווים לאלה שמקבלת אישה שיולדת בבית חולים (כשאשה יולדת בחדר לידה, הכסף הולך ישירות לבית החולים).
צעד זה היה מאפשר לאשה שיולדת בבית, לדאוג לתנאים הולמים (בחירת צוות מיילד, לדאוג לנוכחות רופא ילדים, קיום אמצעי פינוי כמו אמבולנס, וכו').
מרכזי לידה עצמאיים אינם קיימים בארץ, היות והחוק אינו מאפשר את הקמתם. מדובר בחוק ישן אשר נחקק בטרם הוקמה המדינה. מרכזי לידה כאלה קיימים במדינות רבות בעולם – בתים בהם יולדות נשים בדרכן שלהן, בליווי צוות מיילדותי (מיילדות ו/או רופאים) הדוגל בגישה מיילדותית עם מינימום התערבויות.
יש לשנות את המצב הקיים באופן כזה שניתן יהיה להקים בארץ מרכזי לידה. כאן המקום לציין כי אין בכוחן של אופציות לידה חוץ אשפוזיות אלה, לאיים על חדרי הלידה הרגילים. ניתן ללמוד ממדינות בהן קיימים מרכזי לידה, כי אחוז הלידות החוץ אשפוזיות אינו גבוה. לדעתי, הקמתם היה דווקא עוזר, כי היה מוריד במידה מסויימת את הלחץ מחדרי הלידה, שהם ממילא עמוסים, וגם היה מוריד את מספר התלונות והתביעות, היות ודווקא ציבור הנשים ש"נאלץ" היום ללדת בבית חולים בעל כורחו עקב היעדר אופציה אחרת, הוא קהל פוטנציאלי להתלונן עקב תסכול.
לסיכום, הנושא הוא מורכב אבל פתיר. וכמו בכל תחום אחר בחיים, הצעד הראשון בפתורן של בעיה היא ההכרה כי קיימת בעיה.
