אני מעודד זוגות לבוא לפגישות אתי, עם הילדים שלהם. המסר שלי הוא "הדלת פתוחה בפני ילדים" ומשמעותה – שמי שמתאים לו, בא אתם.
בין אם מדובר בפגישה של ליווי הריון או בפגישה שיש לה סיבה גינקולוגית. כל אמא מחליטה עבור בנה או בתה (או שניהם) אם זה בסדר שהילדים יהיו נוכחים בבדיקה. אני מכבד כל גישה.
כשהנושא הוא הריון, הנוכחות של הילדים תורמת מאוד, הן לאווירה והן לילדים עצמם. אני מאמין שזה עשוי לעזור להם בהבנת המציאות החדשה (אח או אחות בדרך) וגם בהבנת התהליך שמתרחש עם העובר – מה הוא עושה, איך הוא ייצא, או אפילו כהמחשת העובדה הפשוטה שהוא עצמו, גם היה שם.
האווירה בפגישות, כאשר הילדים נוכחים בהן, היא משפחתית יותר, מצחיקה יותר ולדעתי, נכונה יותר. הילדים הם יצורים מאוד חכמים, אם הם מרגישים שהם עשויים להשתלב בשיחה, הם עושים זאת והרבה פעמים בחן רב ובחכמה מפתיעה. ואם הם משתעממים, הם פורשים לעניינים שלהם – בוחנים את הסביבה, חותמים על ניירות עם החותמת שלי, מציירים ועוד.
אני "מעסיק" אותם במטלות הקשורות לעשייה עצמה, כמו למשל:
לצלם את התמונות של האולטרסאונד (הם לוחצים על הכפתור שמדפיס את התמונה)
למרוח ג'ל על הבטן של אמא
לעזור לנקות את הבטן עם נייר סופג
ללטף יחד אתי את הבטן של האמא ולדבר, בקול, יחד אתי, עם העובר.
ילדים ועוברים מרגישים קרובים מאוד אחד לשני.
עוברים קולטים את הדמיון ואת הקרבה שביניהם. במהלך השנים הרבות שבהן אני מלווה נשים בהריון, פגשתי ילדים בטווח גילאים רחב והכרתי ילדים שאהבו מאוד לבוא אליי ולא הפסידו אף ביקור (כמובון שבית ספר קודם).
מבחינתי, זה אושר גדול לראות את האינטרקציה בין האימהות לילדים, במיוחד כשהם מרגישים חופשיים מלחצים כמו "הרופא יכעס" או "הרופא עצבני".
בפגישות לאחר הלידה, מתווסף רובד מעניין: התינוק החדש.
במשך ההריון אני לומד להכיר את שמם של העוברים ואת אופיים, כך שאני סקרן להכיר אותם אחרי הלידה. אני אוהב שנשים מביאות את התינוקות אחרי לידה.
הפגישה אחרי הלידה היא קלילה, האשה מספרת על הלידה, איך עבר עליה, מה היא הרגישה, על התינוק/ת ועל אופיו. לפעמים השיחה היא תוך כדי הנקה, מחזה מזין ומלבב כאחד.
כשמגיע זמן הבדיקה, אם התינוק לא מסתדר בעגלה, אני מחזיק אותו (בכייף גדול) על הידיים שלי, עד שהאשה מתארגנת לבדיקה ואז אני מוסר לה אותו בחזרה וחופשי לבדוק אותה. כל הזמן יש קשר עין ביניהם.
לאחר הבדיקה, תמר הקטנה שהפכה "לאחות הגדולה של עידו" יושבת ליד אמא. עידו בעגלה. בזמן שאני מקליד במחשב אני שם לב שהאמא מתכופפת לעבר בתה, ואליה לוחשת משהו לאמה באוזן. "אליה שואלת אם היא יכולה לקבל בלון כמו בפעם הקודמת" פונה אליי האמא, "כמובן" אני עונה ומנפח לאליה כפפה, מצייר עליה עיניים וכך נולד "קוקוריקו" חדש, אותו אני מושיט מייד לאליה. היא מחזיקה את קוקוריקו ביד וחיוך ענק על פניה.
לסיכום: שוחחנו, עשינו רפואה, נהננו ועברנו כולנו חווייה נעימה והמשכנו הלאה, כל אחד לעניינים שלו.
ילדים הם ברכה.
