בניהול ד"ר קרלוס רוזנברג - רופא נשים מיילד ונתי רוזנברג - דולה

מפגש הזוי

כך בחרתי לכנות לידה בארץ ישראל.
אנחנו אמנם רגילים וזו גם מציאות חיינו אך הבה נתבונן בעיניים אובייקטיביות לחלוטין על המפגש הזה.  נצא מתוך עצמנו, ניקח מרחק, ונתבונן. חשיבה מחוץ לקופסה.
 
מצד אחד, יולדת עם עולמה, מצד שני ממסד רפואי עם עולמו.
ליולדת יש שם והסטוריה ועולם פנימי עשיר וציפיות ופנטזיות ובן זוג, והורים, וחברים ופחדים וחששות ושאלות וכאבים ורצון להחזיק תינוק וצורך להיות עטופה בחום ע"י אנשים שאוהבים אותה, וצורך בתמיכה, ובושה כשרואים לה, וכאב כשבודקים אותה, וחוסר סבלנות, ופחד ופחד ופחד שאולי משהו ישתבש, אצלה, או חס וחלילה אצל התינוק שלה, ופחד מהמוניטור, ופחד מעירויים וממכשירים מצפצפים, ורעב, רוצה לאכול, וחסר לה קצת אמונה ביכולת שלה לעשות את זה, וחששות מפני הצוות: תסתדר אתם? תהיה כימיה? ואם לא, מה יקרה?, ותחושת ניכור, ופחד מבתי חולים, ופחד ממילים רפואיות לא מובנות, רצון לדעת הכל ופחד מלדעת הכל, רצון עז לחוויה טובה, רצון עז לכניסה רכה לעולם  לתינוק שלהם, וסקרנות להכיר אותו כבר, להחזיק אותו, ופחד מצירים, ופחד מפיטוצין, וכמיהה לאפידורל, פחד מואקום, וחוסר ודאות איך תינוק יכול לצאת משם… ומה לא?
 
לממסד הרפואי יש ריח של בית חולים, מסדרונות, יש טון דיבור סמכותי ואדיב, אבל רחוק, ניקיון וסטריליות על גבול הקור, יש קצב מהיר, יש ניכור, יש מספרי תעודות זהות, יש מדבקות, נולדים זכרים ונקבות, אשר מייד עם הגיעם הביתה הופכים לבנים ובנות, יש רופאים במדים ולפעמים עם כובע, יש ניירת, המון ניירת, יש שאלות שחוזרות על עצמן, אפילו ברגעים הכי הזוים, יש חדר פרטי אבל אין פרטיות, יש וילונות שלא נסגרים עד הסוף, יש צעקות של נשים אחרות, יש בכי של תינוקות, המזגן עובד חזק ממש קר, המיילדות הן זרות ליולדת, אינן מכירות אותה, הרופאים זרים ליולדת, אינם מכירים אותה, יש מיילדות מחייכות ויש חמורות סבר, אבל כולן מתחלפות לפעמים כאשר ממש צריך אותן, יש תסכול: "שוב פעם תקעו לי תורנות, ממש לא בא לי להיות פה היום". יש מוניטור עם נוכחות עצומה  קשה להתעלם ממנו, יש מכשירים מצפצפים, יש ריח של חומר חיטוי, יש מחשבים בכל פינה, לפעמים בגללם לא מסתכלים על הנשים, יש גרף המתאר התקדמות הפתיחה עם הזמן, יש עירוי, יש צום, יש חוקן, יש גילוח, יש אפידורל, יש פיטוצין, יש חדר ניתוח, לפעמים משתמשים בו, יש ואקום, יש מבכירות ויש וולדניות, כמעט ואין שמות פרטיים, יש את הלידה השלישית בחדר ארבע וזאתי בחדר שמונה, לידה הראשונה עם צירים ועם בקושי פתיחה, למה היא פה בכלל?, יש המון אנשים בחדר, הרופאים הותיקים מלמדים את הצעירים והאחיות הותיקות את הצעירות: הלימודים מתקיימים על הנשים היולדות. יש כח עזר נכנסת יוצאת כשבא לה, ממש כמו כולם.
 
שני עולמות שונים ורחוקים זה מזה כמו מזרח ממערב, אשר נפגשים פעם ראשונה בחייהם,  כדי לא פחות ולא יותר מאשר להביא ילדים לעולם. אתם קולטים? לא פחות ולא יותר מאשר להביא ילדים לעולם! 
 
מה מאפשר את החיבור המוזר הזה?, מה מחזיק עולמות אלה ביחד?
הסיבה הראשונה היא ההרגל, כך אנו רגילים. ונורא קשה לשנות הרגלים.
הסיבה השניה היא היעדר אלטרנטיבה. זאת המסעדה היחידה בעיירה. אם לא נאכל פה, אז איפה?
גורם נוסף המאחד עולמות אלה ואשר גם הוא מונע שינוי, הוא האמונה. היא מאמינה שהידע ללדת נמצא אצל המיילדות והרופאים, והם מאמינים שהידע ללדת נמצא באמת אצלם. האמנם?
היא גם חושבת שבכל החלטה שנלקחת בחדר לידה, תמיד טובתה וטובת התינוק קודמים, האמנם?
 
באשר להחלטות הנלקחות בחדר לידה 
טובת היולדת וטובת התינוק הם חלק בלתי נפרד ממערך השיקולים של הצוות המיילדותי. 
יש כמובן שיקולים נוספים. בשנים האחרונות, השיקול המדיקו-לגאלי (רפואה הגנתית) הלך ועלה בסולם העדיפויות של השיקולים בחדר לידה. אין כמעט היום החלטה בה שיקול זה נעדר ממנה, ויש החלטות בהן שיקול זה, עומד בעדיפות ראשונה. לדוגמא: לידות עכוז. גם היום, לאחר שהוברר כי המחקר של Hannah משנת 2000 אינו יכול להוכיח כי באמת לידת עכוז נרתיקית היא פי שלוש יותר מסוכנת לתינוק מאשר לידה בקיסרי, אנחנו ממשיכים לנתח את הנשים ועל ידי כך אנחנו מעלים את הסיכונים שלהם, מבלי שאנחנו יודעים באמת מה התוצאה הטובה ביותר לתינוקות. כאן גובר השיקול המבוסס על רפואה הגנתית.
 
באשר לידע ללדת
מאות ספרי לימוד נכתבו בנושא אומנות הלידה שהוא מקצוע המיילדות. רופאים אשר מתמחים בגינקולוגיה ומילדות לומדים מהם בשקיקה. אין ספור מאמרים מפורסמים מדי שנה בנושא מיילדות, וגם הם זוכים לקריאה עניינית ע"י אנשי מקצוע המילדות בכל העולם.
בדרך כלל הידע במקורות אלה מוצג בצורה מאוד פשוטה: קשר בין משתנים. מחפשים את המדגם הקטן ביותר אשר יכול להביא להבדל בעל מובהקות סטטיסטית בין קבוצת המחקר לקבוצת ביקורת בנושא הנדון והנה נולד מאמר. 
זה הידע שיש לרופאים ולמיילדות, הרבה סטטיסטיקות אשר לרוב, השימוש שנותנים להם הוא הנצחת הסטטיסטיקה עצמה (הנבואה שמגשימה את עצמה).  לדוגמא: בדרך כלל, נשים שיולדות בפעם ראשונה, בהגיעם לשב' 38 , ראש העובר כבר מתבסס באגן. אצל חלק קטן מהנשים שיולדות בפעם ראשונה, זה לא מתקיים, וראש העובר, לא מבוסס באגן. הסטטיסטיקה אומרת כי נשים עם ראש לא מבוסס באגן, הסיכוי ללידה רגילה אצלן, נמוך יותר מאשר אלה אשר ראש העובר מבוסס באגן. במקרים אלה אנחנו משתפים נשים אלה בידע שאולי היא "תתקשה ללדת, כי אצלה הראש גבוה".   ובנסיון הלידה שלהן, במידה ומהירות ההתקדמות לא תשביע רצון, תהיה לנו הנטיה להתערב מהר יותר מאשר אצל אחרות, ונגיע לניתוח קיסרי מתוך אמונה "שממילא, אצל נשים אלה הסיכוי ללידה רגילה הוא נמוך יותר". כאשר אנחנו מיידעים את הנשים מה עלול לקרות במצבן, אנחנו מורידים את המוטיבציה שלהן ומכניסים מימד של פחד (אדרנלין עולה ומפריע לאוקסיטוצין הטבעי). ובדרך דומה, אנחנו משפיעים בצורה שלילית על עצמנו, כי בכך שמפסיקים את הנסיון ללידה רגילה "מוקדם" מכפי שהיינו נוהגים לולא הראש היה מבוסס באגן, אנחנו מנציחים את תוצאות הסטטיסטיקה ואיננו מאפשרים למקסם את הפוטנציאל האמיתי ללידה רגילה. וזה הופך להיות ה"נסיון" שלנו ושל הרופאים הצעירים בנושא הזה. וזאת היתה רק דוגמא. יש דוגמאות רבות: נשים עם עוברים שנחשדים כגדולים מהרגיל, נשים לפני השראת לידה עם תנאים צואריים ירודים, וכו'. מדובר במילכוד אמיתי כי חוק זכויות החולה מכריח אותנו לשתף את האישה בידע הזה אודות הסיכוי הקטן יותר בהצלחת הפעולה הרצויה בהשוואה לנשים אחרות.
 
מה החסרונות של השיטה הזו:
גם כאשר אנחנו יודעים שהקשר המוכח בין משתנים במחקרים השונים,  הוא נסיבתי ולא סיבתי, לא פעם אנחנו הרופאים, מתייחסים אליהם כאילו כן היה קשר סיבתי. 
החסרון השני נעוץ בדרך בה אנחנו עושים שימוש בסטטיסטיקות השונות. במילים אחרות: מה אנחנו עושים עם הידע הזה. באופן די שכיח אנחנו משתמשים בסטטיסטיקות כמו הנבואה שמגשימה את עצמה. אנחנו מנציחים את התוצאות. בהמשך מובאת דוגמא ממחישה.
 
האם זה הידע הבלעדי על לידות או שיש אחר?
על פי ספרים אלה, יש שני סוגים שונים של לידות: לידה של אישה מבכירה, ולידה של אישה וולדנית. חלוקה זו מתבססת על הבדלים במהירות ההתקדמות בלידה של נשים אלה: וולדניות יולדות יותר מהר ממבכירות. יש פרמטרים אחרים בתהליך הלידה מלבד מהירות ההתקדמות. המהירות בה אישה מתקדמת בלידתה היא תוצאה של הרבה גורמים: מוטיבציה, קור, רעב, עייפות, אמונה ביכולת, עם אלחוש או בלי, נוכחות תמיכה בלידה, דמיון בין לידות אצל אותה האישה (לפעמים), וכו'.  ולא פעם אנחנו רואים אישה מבכירה יולדת מהר ואילו אישה וולדנית יולדת לאט.   הנסיון לחלק את הלידות ולעקוב אחריהן על בסיס מהירות ההתקדמות הוא פשטני מדי ואינו נכון. למעשה, כל לידה היא אחרת.
גם כאשר מנגנון הלידה אינו ברור דיו, יש בכל זאת עובדות ידועות ומוסכמות על כל העוסקים במיילדות. אחת העובדות היא התפקיד המרכזי של ההורמונים בלידה. אין עוררין על כך. ידוע התפקיד של האוקסיטוצין בגרימת צירים ובעידוד החיבור בין האם לתינוקה, וידוע גם התפקיד התורם של אדרנלין בסוף השלב השני ממש לקראת יציאת התינוק. ועל אדרנלין ידוע גם התפקיד המעכב לידה בשלב האקטיבי כמו למשל בזמן פחד או רעב.
הריון זה גוף בתוך גוף, עובר בתוך אמא. מבחינה זו, אפשר להסתכל על לידה, כתהליך בו עובר שנמצא בתוך אישה, לאחר זמן מסויים מתחילת הצירים מוצא את עצמו, מחוצה לה.
האם זה תהליך שקורה להם, לאישה ולעובר, או זה תהליך שבו כל אחד עושה פעולות אקטיביות על מנת שהתהליך יתרחש?  הם פאסיבים או הם אקטיבים? אולי רק אחד מהם הוא אקטיבי?.
נניח אישה בסוף הריון שעושה פיקניק באחו. צירים מתחילים ואין איש בסביבה. באופן בלתי תלוי לחוויה שלה, הלידה תתרחש. זה אומר שאחרי זמן מסויים, העובר ימצא את עצמו מחוץ לאמו. תהיה לידה.  בתהליך עצמו, האשה תמצא את עצמה עושה פעולות אינסטינקטיביות שונות, בשלבים שונים כגון:  הליכה, שכיבה, כריעה, צעקות, לחיצות, אוכל, שתיה
בטח יש נשים שכאשר סיטואציה זאת היתה קוראת להן, היו נכנסות להלם והיו נשכבות במשך כל התהליך עם תחושה של חוסר עונים ומסכנות, ובכל זאת היו עושות פעולות מסויימות באופן אינסטיקטיבי כמו ללחוץ בזמן יציאת העובר. היתה מתרחשת לידה.
ניתן לדמיין שנשים אחרות, בסיטואציה דומה, היו פעילות יותר.  ולמשל היו מתהלכות בזמן צירים, היו נתמכות בעצים, היו נושמות עמוק בזמן ציר, היו עושות פעולות מנטליות שונות כדי להתגבר על כאב הצירים. היו גם צועקות וגונחות. לעתים היו נחות ומנסות להרדם בין הצירים. והיו שותות כשהיו צמאות והיו אוכלות בזמן רעב. והיו עושות את זה מתוך ידיעה והוויה שבקרוב תהיינה אמהות. ומייד אחרי הלידה, היו מחזיקות את תינוקותיהם ומאמצות אותם לחיקם מתוך דאגה ואחריות לקיומם.
זה ידע. 
הידע הזה הוא אינטואיטיבי. לעשות פעולות שהגוף או ה mind מבקשים לעשות. נשים בלידה, ערות לקריאות הגוף ולצרכים רגשיים, ועושות פעולות כדי לספק צרכים אלה. ותוך כדי כך, הלידה מתקדמת.
הידע הזה, לא מופיע בספרים. הידע ללדת, קיים בכל המינים. נשים נולדות עם ידע זה. זאת הדרך בה מינים שונים מבטיחים את קיומם בעולם הזה. פרט מסויים "יודע" מה לעשות כדי להמשיך את השרשרת.
 
השילוב המנצח
השילוב המנצח היא לידה בו נעשה שימוש מושכל ומשולב של הידע הרפואי והידע האינטואיטיבי. הבסיס לשילוב הזה, היא ההכרה של הממסד הרפואי בחשיבותו של הידע האינטואיטיבי, המבוסס על הצרכים של האישה היולדת.
הדרך בה השילוב הזה בא לידי ביטוי באופן המועיל ביותר היא כאשר המיילדים נותנים ללידה להתקדם תוך כדי סיפוק צרכיה של היולדת, ומתערבים רק כאשר קיים צורך ממשי בזה.
 
מהי המטרה כאשר מדובר בלידה?
המטרה היא תינוק בריא, אישה בריאה, וחווית לידה טובה ומספקת.
ברור שתינוק בריא ואישה בריאה, גם כאשר החוויה לא היתה טובה, זו תוצאה טובה מאוד. אבל היא לא תוצאה מצויינת. זו תוצאה שאפשר להסתפק בה, אך בפרוש לא זו התוצאה אליה צריך להתכוון. התוצאה הראויה שאליה כן צריך להתכוון היא כאמור: תינוק ואמא בריאים, וחוויה מצויינת עבור האם.
לחוויה בתהליך הלידה יש חשיבות באותה המידה שלחוויה יש חשיבות בחיינו. וכמו בחיים, טיב החוויה משפיע על התוצאה הסופית. מתורגם ללידה, זה אומר, שלחוויה לא טובה בזמן לידה יש את היכולת לעכב את הלידה. ולחוויה טובה בזמן לידה יש לה את היכולת לאפשר את הלידה עצמה.
חוויה טובה בלידה יש לה את היכולת להעצים נשים עד לגבהים בלתי ניתנים לשיעור. אישה שיולדת בדרכה שלה, תרגיש כי הגיעה לפסגת העולם, תרגיש שאין מטרה שלא ניתן יהיה להשיג אותה. ואישה שמרגישה כך, יש סיכוי שתהיה אמא ורעיה יותר טובה מזו שבלידתה חוותה תסכול וחוויה שלילית (גם כאשר היא בעצמה ותינוקה בריאים).  החברה כולה מרוויחה מלידות בהן הנשים מסופקות. והלידות הן טובות יותר כאשר אנחנו משתמשים בידע שלהן על הלידות שלהן. Win win situation . 
בעניין הזה, נשים יולדות, שונות זו מזו. יש נשים שמגיעות לחדר לידה כאשר הן מאמינות ביכולתן ללדת, וגם מרגישות שהן יודעות מה עליהן לעשות בזמן לידה (זוכרים את הידע האינטואיטיבי?). ולעומתן יש נשים שמגיעות לחדר לידה ללא האמונה ביכולתן ללדת והן ממש שמחות שיש מיילדות ורופאים שיודעים מה לעשות. כמובן שיש נשים אחרות, שחוששות מהלידה, אך איפשהו בתוכן הן מזהות אמונה ביכולת ללדת. עם ליווי מתאים, מעצים, המעודד אותן להתחבר לידע הפנימי הזה, נשים אלה היו יכולות ללדת בדרכן שלהן. נשים אלה היו יכולות לזכות בלידות מעצימות יותר מאלה שהן בדרך כלל זוכות. ויש כמובן עוד אינסוף נשים שונות בגוונים אישיותיים שונים.
 
מה היה רצוי לשנות בחדר לידה כדי להביא ללידות טובות יותר?
הדרך הטובה ביותר לעשות שינוי היה להגדיר ולאפיין את הצרכים של הנשים היולדות ולבנות מענה הולם על פי צרכים אלה. והיינו צריכים לעשות זאת מבלי לדעת מה תהיה התוצאה הסופית. היינו צריכים לחשוב מחוץ לקופסה. היות וזה קשה, ניתן, בשלב ראשון לעשות מספר שינויים קלים במערכת הקיימת אשר לדעתי יביאו לשינוי גדול וטוב.
על מנת להזכיר לקורא, לידה טובה היא תינוק ואמא בריאים וחוויה טובה ומספקת ליולדת.
 
 
 
היה טוב לאמץ שינוי תפישתי באופן כזה שהיינו רואים יותר את היולדת ומשפחתה במרכז התהליך ופחות את עצמנו. שינוי זה היה יכול לאפשר לנו להעניק להם פרטיות ולא רק חדר פרטי. מה רע בלבקש רשות לפני כניסה לחדר היולדת?
היה טוב אם היינו משקיעים זמן כדי לדעת איזה מין אישה היא היולדת, מה הן האמונות והמחשבות שלה אודות הלידה שלה. האם הייתה רוצה ללכת עד קצה גבול היכולת ולחוות אותו? האם חווית הלידה חשובה לה? 
היה טוב אם היינו משלבים את הידע שלנו עם הידע שלהן. ללוות אותן ממש מהצד תוך כדי כיבוד רצונן המבוסס על צרכיהן. והיה טוב אם היינו עושים זאת מתוך הכרה שכך היינו מגיעים לתוצאות הטובות ביותר. 
להיצמד לרפואה נסמכת עובדות (EBM) בכל מקרה, ולא לתת עדיפות לשיקולים אחרים. רפואה נסמכת עובדות מצדדת בדולה, בחירת מיילדת, תנועתיות, בחירת תנוחת לידה עי היולדת, מניעת הפרדת תינוקות מאמהותיהם, ובעידוד הנקה בשעה הראשונה. רפואה נסמכת עובדות אינה מוצאת צידוק עובדתי לשימוש בפקיעת קרומים בשלב פעיל, צום, בדיקות נרתיקיות תכופות, חוקן, גילוח, שכיבה על הגב.    
עלינו לזכור כי היצמדות למסגרות נוקשות כמו הפרטוגרמה של פרידמן, או כמו הראיה הקונבציונלית אשר בה יש רק שני סוגים שונים של לידות (מבכירות מול וולדניות )מזיקה ואינה תואמת את המציאות
לזכור שכל לידה היא אחרת. ואם זה קשה לנו, אז לפחות שכל אישה היא אחרת
לזכור כי לחווית לידה מספקת, מעבר ללהיות כלי להעצמת האשה וזיכרון טוב לכל חייה, היכולת לגרום ללידה טובה ומהירה יותר, ועם פחות התערבויות. ולהיפך, לחווית לידה גרועה, מעבר ללהיות כלי לדיכוי האישה וזיכרון רע לכל חייה, היכולת לעכב את הלידה עד עצירתה, ולעודד התערבויות.

דילוג לתוכן